כאשר הוא החל לאמן אותי, קיבלתי על עצמי ללא ספקות את הנחיותיו, מכיוון שבטחתי בו שהוא יודע. גם כאשר דחק אותי לפינה ואיתגר אותי באמצעות תרגילים מפרכים, שהאגו שלי לא יכול היה לסבול, חרקתי שיניים וקיבלתי עליי את סמכותו. השאיפה הטבעית שהתפתחה בי עם הזמן היתה "להתאחד" איתו: להגיע לנקודה שבה אני מתמזג עם יכולותיו - השליטה הגופנית שלו וההישגים שלו - ועם הבנתו. ושאיפה זו, להיות אחד עם האיכויות שמצאתי במאמן שלי, דרשה כניעה מוחלטת וחסרת סייגים לתהליך שהוא יזם וניהל לכל אורך הדרך.
מאוד הגיוני בעינינו לקבל את מומחיותם של מי שנחשבים לבעלי סמכות באינספור מישורים של חיינו. אנו בוטחים באינסטלטור ומניחים לו לעשות את עבודתו ללא הטלת ספקות, ומפקידים את גופנו בידי רופאים מנתחים, שפותחים אותם לרווחה, מחדירים לתוכם שתלים זרים או עוקרים איברים פנימיים ממקומם - כל זה על פי מיטב הבנתם, שאינו תמיד מספיק כדי להציל חיים או להשיבם לאיזון מלא.
כאשר רופא המשפחה רושם לנו תרופה, לרוב אנו מסתפקים בהסבר קצר ותמציתי מצדו כדי לבטוח בו שזוהי אכן התרופה הנכונה. אופים הם המומחים שלנו ללחם, ומוסכניקים הם המומחים שלנו לכלי רכב. בכל הנוגע לקבלת סמכויות באינספור התחומים הללו אנו לרוב כנועים, צייתנים וקשובים.
עם זאת, כאשר אותו עיקרון מופיע בתחום של התפתחות התודעה והתפתחות העצמי - ומחייב את קבלת סמכות הגורו כאחד ש"יודע" ושיכול להנחות, העניינים הופכים לפתע למורכבים הרבה יותר. בתחום זה אנו מתעקשים "להיות אור לעצמנו", "לגלות את הגורו הפנימי", להתנגד לסמכות רוחנית מתוך אמונה ופחד שזו עשויה לשלול את חירות החשיבה והאינדיבידואליזם שלנו.
כאן הקפטן שלכם
זוהי התנגדות מרתקת, לאור העובדה שהגורו - כמובן, במידה שהוא אמיתי - אכן אמור להיות המומחה למישור הרוחני של האדם, האחד שרואה את כל מפת הדרכים המובילה אדם מבורות והפרדה לשלמות ולהתמזגות, והוא מי שעבר בעצמו במעלה סולם התפתחות התודעה, כך שהוא יכול לשמש מודל לחיקוי עבור כל האחרים.
פריה הרט פותחת את ספרה החדש והמעניין "גורו" במשל דומה. היא כותבת כך על לילה שבו שבה במטוס מהודו לישראל: "חזרתי הביתה. עליתי על מטוס אל על בבומבי לעת לילה, התיישבתי במושב וחגרתי את חגורת הבטיחות. קולו של הקברניט נשמע ברמקול כשהוא אומר את שמו, מברך את הנוסעים ומוסר פרטים על מהלך הטיסה. את פניו ודמותו כלל לא ראיתי, לא ידעתי עליו דבר, ובכל זאת הפקדתי את חיי בידיו. לא הייתי היחידה. איתי בטיסה ישבו מאות טיילים ואנשי עסקים, תרמילאים ואנשי מחשבים, וכולם נתנו אמון מלא בקברניט, שיטיס אותנו בשלום ליעדנו. האם יש היגיון במתן אמון באדם לא מוכר?..." (עמ' 10).
הנמשל מבחינתה הוא הגורו, שכמו הקברניט "אמור לעזור לנו לחצות את אוקיאנוס החיים ולהעביר אותנו בבטחה מחשכת הבורות אל אור הידיעה", ו"כשם שהנוסע נותן אמון מלא בקברניט, כך גם התלמיד בוטח בגורו שיוביל אותנו בשלום למחוז חפצו".
כמובן, ניתן להסביר את החלחלה והבעתה החולפות בקרב רבים כל כך במערב של המאה ה-21 כל אימת שמועלה הרעיון של כניעה לגורו - בגורמים שאין לבטל במחי יד. סיפורים קשים של ניצול ושליטה בהקשר של יחסי מורה-תלמיד מופיעים פעם אחר פעם בתקשורת, ומספקים תמרורי אזהרה מפני התמסרות עיוורת.
ואכן, כפי שפריה הרט עצמה מדגישה בספרה, העובדה ש'גורו' הפכה למלת גנאי היא הרבה בזכות כשלונותיהם של מורים רבים מדי במבחן ההוכחה; ביכולתם להדגים את אותם טוהר מניע, שחרור ונקיון כפיים שמצופים לראות במורה רוחני.
יחד עם זאת, נראה שהעניין חייב להיות מורכב בהרבה: אחרי הכל, גם רופאים מנתחים נכשלים לפעמים, ועדיין נפקיד את גופינו בידיהם במקרה הצורך. ולחילופין, ישנם לא מעט גורו ('גורו' זה גם ברבים!) שהצליחו להדגים בחייהם את פלא התודעה שעליו דיברו, ולא מעט תלמידים שיש להם סיפור חיים נפלא לחלוק איתנו, תהליך מקודש של אהבה ויופי. אחת מהם היא פריה הרט.
האם אנחנו תקועים?
הרט היא תלמידתו הקרובה של מורה יוגי בשם סוואמי ונקטסאננדה, שהוא עצמו היה תלמידו של סוואמי שיווננדה המהולל. היא באה מעולם האקדמיה (בעלת תארים בפסיכולוגיה ובלימודי הודו), מלמדת את היוגה ברוח המורשת שאותה ספגה מוונקטסאננדה, ואף תרגמה את יצירת המופת ההודית "יוגה וסישטה".
ספרה של הרט, "גורו", הוא ספר קטן ועדין שכל כולו אהבה והוקרה לעקרון הגורו. ברור לי שהרט מודעת לחלוטין להקשר החברתי, התרבותי והרוחני שבתוכו בחרה להוציא ספר כזה לאור - בדיוק אותו הקשר שבו גורו נשמע לעתים קרובות כסוג של שד מרושע, השולט בתלמידיו ביד רמה ומנצל אותם לצרכיו האישיים. נסיונה של הרט הוא, פשוטו כמשמעו, להחזיר עטרה ליושנה, ולשם כך היא מגייסת את כל מקורות הידע שלה, השאובים ממסורת הודו העתיקה והמודרנית.
האם הרט מנסה להדביק את הקורא בראיית יופיו וחשיבותו של מוסד הגורו? נדמה לי שכן, ואני גם בהחלט מקווה כך. אחרי הכל, בתרבות הנוכחית שלנו חסרים עד מאוד דיווחים "אחרים", דיווחים שימנעו מאיתנו את העונג שבצקצוק לשון, ניד ראש מיואש וציניות הולכת וגוברת ביחס למוסד זה. במידה רבה, כל עוד נשלול תרבותית את מוסד הגורו באופן כה גורף - כל עוד המערב של המאה ה-21 לא יראה בגורו סמכות בתחום של פיתוח התודעה - במובנים רבים אנו חוסמים את הסיכוי שלנו כחברה וכתרבות להכיר באפשרויות של דרגות חדשות של אבולוציה אנושית.
עם זאת, ספרה של פריה הרט הוא ספר מסורתי מובהק. הוא "מתמקד בתרבות ההודית הקלאסית שממנה צמח המושג 'גורו'" (עמ' 11) ונמנע מ"להיכנס לשדות אחרים". מסיבה זו, הוא אינו מתמודד ישירות עם שאלת הקשר שבין עקרון הגורו לבין התרבות המערבית הפוסט-מודרנית, ובכך מצמצם מאוד את הסיכוי של הקורא לראות בגורו תופעה שהיא מעבר או מחוץ למסורת ההודית המפוארת, המהללת מוסד זה.
הספר "גורו" משופע בסיפורים מקסימים על גורו הודים שונים, סיפורי התעוררות וסיפורים על יחסי מורה-תלמיד. הוא מנסה ככל יכולתו להציג את עקרון הגורו בצורה עמוקה ביותר ולקחת את הקורא אל מעבר לרעיונות השטחיים שהוא עשוי להחזיק ביחס לתופעה. הוא גם מתעקש ש"תופעת הגורו היתה חיונית בעבר, היא נפוצה בהווה ונראה שתהיה תקפה גם בעתיד" (עמ' 14).
וחרף כל הדברים האלה, נותרתי לאורך הספר כולו מתוסכל למדי, מאחר שהשאלה הגדולה באמת, שזעקה להתייחסות, נותרה בעינה: כמי שרואה את עצמו כאינדיבידואליסט בעל חופש מחשבה, מערבי חוקר וחילוני, איפה המושג 'גורו' פוגש אותי, כאן ועכשיו? ההחמצה שבספרה של הרט היא שיכול היה להיכתב גם לפני שבע מאות שנה. הוא לא נענה לאתגר העכשווי של מוסד ה'גורו', שנראה כי עליו להתעדכן ולהתחדש ככל שהוא מתיימר להפוך לחלק מן התרבות המערבית הנוכחית.
מעשה של אהבה
למרות כל זאת, אין ספק שהספר "גורו" מניח יסודות הכרחיים לדיאלוג ראשוני בין הקורא המערבי של המאה ה-21 לבין המסורת ההודית, שמקרבה הופיע העיקרון הזה. נראה שאחד הדברים החשובים ביותר שמפגש עם ספר כזה עשוי לעורר הוא את צמאונו של הקורא המערבי לנוכחותו של גורו בתוך הנוף החברתי שלנו.
האם אכן ניתן לעבור את כל המסע הרוחני "לבד", תוך איסוף אקלקטי של מידע מכמה ספרים, מאמרי אינטרנט והרצאות מתחלפות? האם תרבות ה"עידן החדש", שחרתה על דגלה - ברוח האינדיבידואליזם המערבי - "היו אור לעצמכם", אכן יכולה להוות תחליף מעמיק ורציני למומחיות ולגאונות הרוחנית, הלא-ייאמנו, של גורו אמיתי?
כיום, כאשר רבים כל כך כבר אינם מחוברים למסורות ולדתות, לעתים קרובות הופכת ההליכה העצמאית בדרך להתעקשות על עבודה עצמית, שאין בצידה כניעה ממשית לשום דבר שהוא גדול, רחב וחורג מגבולות ה'אני' הצרים שלנו. זוהי שאלה רצינית ביותר, האם ניתן באמת להשתחרר מאגו ולנצח במסע הרוחני ללא כניעה כלל.
נדמה לי שהפחד הגדול ביותר במערב - זה שנחשף בנו לנוכח מוסד הגורו - הוא הפחד מפני אובדן האינדיבידואליזם, ופחות הפחד מפני נפילה ברשתם של מורי שקר. פריה הרט אינה עושה דבר כדי להסתיר את התובענות הבלתי רגילה שביחסי מורה-תלמיד, כאשר היא כותבת: "דומה כי התמסרותו המוחלטת של התלמיד לגורו היא מעין התאפסות או השתעבדות כובלת. התלמיד נותן בגורו אמון מוחלט, משרת אותו, מקיים בקפידה את הוראותיו ועושה את דברו. יש אנשים שחוששים מכך, ואף רואים בזאת סכנה עצומה לחירות האישית ולזהות הפרטית... (אולם) התמסרות איננה השתעבדות. למען האמת, התמסרות משחררת משיעבוד ומביאה לחופש מוחלט" (עמ' 83).
ייתכן שפחד זה מפני אובדן האינדיבידואליזם יכול להתגמד רק לנוכח האהבה המוחלטת, הדו-צדדית, שהיא המאפיינת יותר מכל יחסים בין מורה לתלמיד. באהבה כזו, הקשר הוא קשר של שותפות, למרות המבנה ההיררכי הברור. יתכן שבהבנה שהרט מנסה להעביר שוב ושוב, שגם הגורו תלוי בתלמידו ולכן "התלמיד מתמסר למורו והגורו מתמסר לו", טמון המפתח לשחרורו של הפחד הגדול מכל.
"כאשר התלמיד והגורו מתמסרים זה לזה עד תום", הרט כותבת, "הם חדלים להיות שתי ישויות נפרדות, ומתמזגים והופכים לאחת". ואם כך, הקשר בין גורו לתלמיד הוא, לפני הכל, מעשה של אהבה, שבו קרתה התפצלות לשניים, רק כדי שאפשר יהיה לרקוד ביחד ריקוד המוביל היישר לאלוהים.
שי טובלי, מורה רוחני, ואיש חזון, יחד עם שותפו אילון לסטר מביאים לעולם ידע רחב היקף לאין שיעור שכל כולו הוא תשתית ליצירתה של תרבות אנושית חדשה.
